כדי שלא נקלע למצב שבו "אחים גדולים" מצלמים אותנו ומשתמשים במידע שאספו עלינו, שלא לטובתנו, צריך לדאוג שלגופים המצלמים תהיה מדיניות ברורה. מיליון דולר הוא הסכום שיקבל הזוכה בסדרת ההישרדות שהגיעה אלינו מארה"ב, זה שישרוד עד לגילוי החפרפרת בתוכנית המקומית, יקבל הרבה פחות. המשימות שאולי לא כולנו היינו לוקחים בהן חלק, משולבות בחשיפה למצלמה של כמעט 24 שעות.
חדירה זו, במקרה זה ברשות מלאה, לפרטיות המשתתפים מצדיקה תשלום מסוים שחלק מהמשתתפים מקבלים מעצם ההשתתפות. השאלה שאנו רוצים לעורר כאן, כמה היינו מבקשים ממי שהיה מעוניין לצלם אותנו, או יותר מדויק, האם מותר לצלם אותנו ללא רשותנו?
בית המשפט קבע לאחרונה בנושא תביעתם של מיקל דגלאס ורעייתו קטרין זטה שאנשים מפורסמים, כמו אנשים רגילים, זכאים לשמירת פרטיותם. פרטיות זו נפגעה כשהמגזין "הלו!" פירסם תמונות מחתונתם, לאחר שהם חתמו, תמורת סכום כסף נכבד, הסכם בלעדיות לצילומי החתונה עם המגזין "!OK" .
האם נלחם תמיד במי שצילם אותנו מבלי לשאול את רשותנו? לא בדיוק. למשל, כל מצלמות המעגל הסגור שאנו רואים בחנויות הכלבו הגדולות, בצמתים, במגרשי הכדורגל ועוד. אליהם התרגלנו. הם באים להגן עלינו ולא לפגוע בנו. למשל, בבריטניה אושר תקציב של 150 מיליון ליש"ט להרחבת המערכות של הצילומים במעגל סגור ברחובות ובמרכזי הערים של אנגליה ו-וולש.
האם נכון להכניס מצלמות וידיאו שכאלו למקום העבודה שלנו? המעסיקים מצדיקים פעולה זו כמערכת אבטחה השומרת על המקום והעובדים, אבל מציינים סיבות כמו מניעת גניבות של העובדים, נזק, ונדליזם, מעקב אחר ביצועי עובדים, הדרכה, הגנה על המעסיקים מתביעות נזיקין ועוד ועוד. יש כאלו שמכניסים מצלמות בצורה נסתרת, כלומר ללא ידיעת העובדים. איגודים מקצועיים וקבוצות לזכויות האזרח רואים במצלמות הנסתרות פגיעה חמורה בפרטיות העובדים, לעומת המעסיקים הרואים בהם כלים יותר יעילים מאלו החשופים לכל עין.
בריטניה היא המובילה בשימושי טלוויזיה במעגל סגור. ההוצאה השנתית על פיקוח מוערכת בין 225 ל- 450 מיליון דולר, הקשורים לכ-300 אלף מצלמות המכסות מרכזי קנייה, בניינים, חניונים, פרקים וכיוצא בזה ברחבי המדינה. מדינות אחרות כמו ארה"ב, קנדה, אוסטרליה ומספר ארצות באירופה החלו להכניס בשנים האחרונות יותר ויותר מצלמות שכאלו לאבטחת אזורים ציבוריים.
הגדילה לעשות ארה"ב במשחק הסופרבול האחרון שהתקיים בטמפה פלורידה. שם צולמו כל 100 אלף הצופים שעברו בשערים ותמונת פניהם נבחנה אלקטרונית כנגד תמונות של פושעים, טרוריסטים ורמאים ידועים. התמונות נשמרו למשך המשחק כדי לעזור למשטרה במקרה שאירוע חריג יקרה, ולאחר מכן הושמדו. באירוע הסופרבול המערכת לא זיהתה רמאים ידועים או טרוריסטים ולא היו כל מאסרים לא כולם מסכימים השאלה היא אם היתה זו פגיעה בפרטיותם? האם העובדה שצולמו ללא ידיעתם מהווה חדירה לפרטיותם? והאם העובדה שהועמדו למסדר זיהוי ללא הסכמה היא לא עבירה על בעקבות פעילותה.
החוק ופגיעה באחד מעקרונות החברה הדמוקרטית.
המשטרה והתומכים במערכת טוענים שאין הבדל בין מצלמות אלו למצלמות בכל מרכזי הקניות (שחלקן חשופות וחלקן נסתרות), או מצלמות החושפות ומצלמות את הקהל באירועי ספורט שונים (כמו למשל במשחקי הכדורגל שלנו). מתנגדים מעלים את נושא מסדר הזיהוי שמתבצע כשמצלמות אלו מחוברות ישירות למאגר הנתונים של המשטרה. מערכות הבוחנות פנים ומשוות למאגר קיים נמצאים כבר זמן מה ביותר מ- 70 בתי קזינו. גם שם המצלמות סמויות, אבל כל באי הקזינו מודעים לעובדה שהם נבחנים במצלמות ומעשיהם מתועדים.
לא כולם מסכימים להיחשף למצלמות המפקחות באזורים ציבוריים והדוגמה הטובה ביותר היא של תושבי אוקלנד בקליפורניה. באוגוסט 1999 דחו התשובים בפעם השנייה (דחייה ראשונה היתה ב-1997) את ההצעה להתקין מצלמות במעגל סגור ברחובות. התחושה של "האח הגדול" מפחידה אותם יותר מתחושת הפשע ברחובות.
בתי משפט באינדיאנה והוואי כבר קיבלו את קלטות הווידיאו של המשטרה כהוכחה קבילה במשפט, אפילו שהדבר נעשה ללא אישור המצולמים. גם באנגליה בוחנים בתי המשפט סרטים צריך מדיניות ברורה בספר "אתר האינטרנט של בן פרנקלין" עוקב הסופר רוברט אליס סמית, שהוא עיתונאי, עורך דין ומוציא לאור של מגזין "הפרטיות" בארה"ב, אחר הפרטיות בהיסטוריה שמציגים התובעים, שצולמו במצלמות הממוקמות במקומות ציבוריים.
בספר הוא טוען שהשוק (shock) בחדירת המצלמות בשנות 1880 לחברה האמריקאית היה גדול יותר מזה של האינטרנט. זו היתה הפעם הראשונה שתמונת אנשים היתה יכולה להיות מופצת ללא רשותם ומצורפת לטקסטים שונים. חברת הטלגרף של אז (ווסטרן יוניון) היתה חברה קפיטליסטית פרטית שהרשתה להעביר כל מידע דרכה ולא היו כל חוקים של שמירת סודיות או חיסיון. הוויכוחים סביב נושאי הפרטיות בחברת הטלגרף היו בדיוק כמו אלו שנערכים סביב האינטרנט היום.
הגישה למצלמות במעגל סגור כפיתרון טכנולוגי לכל בעיות הפשע והחוליגניזם היא יומרנית מדי. השאלה היא האם אפשר להתקין סתם כך מצלמות ברשות הציבור. האם העובדה שיצא אדם מביתו לציבור, איבד בכך לגמרי את פרטיותו ויכול כל אחד לצלמו ולעשות שימוש בתמונה. איפה עובר הגבול המותר? האם צילומים שכאלו יכולים לשמש ראיות בבית המשפט? לפי עיקרון "פרי העץ המורעל", בארה"ב לא תתקבל ראיה שהושגה שלא כדין, לכן חשובה כפליים חוקיותם של הצילומים בציבור. בארץ עיקרון זה לא אומץ.
כדי שלא ניקלע למצב של "אחים גדולים" הבוחנים אותנו ומשתמשים במידע שאספו עלינו, שלא לטובתנו, צריך לדאוג שלגופים המצלמים (במקרה זה) תהיה מדיניות ברורה. מדיניות על המידע שנאסף, מיקום המצלמות, זמן הפעלתן, אמצעי האבטחה לטייפים המצולמים, חשיפת המצלמות לידיעת הציבור, בקרת המצלמות, שימוש במידע אישי שנקלט בטייפים וגישה של אנשים לחומר המצולם.
כל המידע הנכלל במאמר זה הינו בבחינת מידע כללי בלבד, ואינו בגדר חוות דעת או ייעוץ משפטי מוסמך. על המשתמש לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה משפטית או אחרת המסתמכת על המאמר. המחברים והמערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים ו/או המשתמשים באתר.
ד"ר מקסים ארבל מתמחה בממשק שבין החוק והטכנולוגיה, חוקר ויועץ. מאמר זה פורסם לראשונה ב- 2.4.2001